גזל בהמה כו׳ או שגזל עבדים והזקינו כו׳ אומר לו הרי שלך לפניך – כתב ה״ה טעם העבדים מפני שדינם כדין הקרקע וכבר כתבו המפורשים דבכל דבר של תורה דינו כדין הקרקע כו׳ יע״ש וכ״כ התוס׳ פ״ק דב״ק דף י״ב ד״ה אנא מתניתא ידענא וז״ל ואע״ג דבכמה דוכתי אמרי׳ דכמקרקעי דמי אומר ר״י דהכא לא איירי אלא במידי דרבנן ולגבות מיתמי ומלקוחות וסבר שעבודא לאו דאוריי׳ ולא גבי אלא מדרבנן יע״ש וכ״כ הרא״ש שם פ״ק וז״ל בעל חוב אינו גובה אלא מן היתומים בעבדים שהניח להם אביהם דהלכה כר״ן בדיני דאמר עבדא כמטלטלי דמי בכל מילי דרבנן לגבות מן היתומים ולענין פרוזבול ולקנין אגב כו׳ וכ״כ פ׳ הגוזל בתרא משם רשב״ם וז״ל דודאי לכל מילי דאורייתא חשיב כמקרקעי כו׳ והתם במילי דרבנן כו׳ לגבות מיתמי נמי דרבנן דסבר שעבודא לאו דאורייתא כו׳ יע״ש וראיתי למוהר״ש ז״ל בסי׳ רי״ח שהקשה לדברי הרא״ש ז״ל שדבריו סתרי אהדדי שהרי בכאן פסק כר״ן דאין גובין מן העבדי׳ מטעמא דשעבודא לאו דאוריי׳ וכן פסק בפ׳ מי שמת דרי״ג ואלו בס״פ גט פשוט פסק כעולא דאמר ד״ת אחד מלוה ע״פ כו׳ מ״ט שעבוד׳ דאורייתא ונמצא דמזכה שטרא לבי תרי יע״ש שהניחו בצ״ע ועיין במוהר״ם די בוטון דף קל״ו ובהרב בכה״ג סי׳ שס״ג ולע״ד נראה ליישב ולומר דס״ל להרא״ש כמ״ש רשב״ם פ׳ יש נוחלין דקכ״ח ד״ה ור״ן וז״ל דנהי כו׳ ה״מ לדברים הכתובים בתורה כו׳ אבל לענין ב״ח כמטלטלין דמי דאין ב״ח סומך אלא על הקרקעות שאינן יכולים לאבד יע״ש אלא דמ״מ הוצרך הרא״ש ז״ל לומר דר״ן סבר שעבודא לאו דאורייתא משום דק״ל דאי ס״ל שעבודא דאורייתא וה״ט דאין גובין מן העבדים משום דאין ב״ח סומך עליהם א״כ מאי האי דקאמר אנא מתניתא ידענא דתני אבימי פרוזבול על הקרקע כו׳ הא ע״כ טעמייהו דהני משום דהו״ל מילי דרבנן דהתם לא שייך ביה טעמא דאין ב״ח סומך עליהם ואם כן מאי ראיה מייתי הא איכא למימר דדוקא אמילי דרבנן אמרי׳ עבדא כמטלטלי דמי אבל בשעבודא דאורייתא עבדא כמקרקעי דמי וכמו שכן הדין במילי דאורייתא לענין אונאה ושבועה ואי משום טעמא דאין ב״ח סומך עליהם זה אינו אלא מסברא בעלמא אמנם מההיא ברייתא ליכא למשמע מינה מידי דאין גובין מן העבדים ומש״ה הוצרכו לומר דר״ן ס״ל דשעבודא לאו דאורייתא דהשתא מייתי ראיה שפיר מההיא דפרוזבול דכי היכי דהתם עבדא כמטלטלי דמי משום דהוי דרבנן ה״נ גבי שעבודא דלאו דאורייתא ומ״מ לפי האמת דינא דר״ן איתא שפיר אפי׳ למאי דקי״ל דשעבודא דאורייתא מטעמא דאין ב״ח סומך עליהם וכמ״ש רשב״ם ואפשר דר״ן גופיה ה״נ אית ליה ה״ט אלא משום דאי מה״ט גרידא לא הוה קאמר להו זילו אהדורו כיון דאינו אלא מילתא דסברא בעלמא משום הכי הוצרך לומר אנא מתניתא ידענא וטעמא דשעבודא לאו דאורייתא דאז חשיבא להו כטועה בדבר משנה כמ״ש התוס׳ שם וה״ט משום דאנן קי״ל כר״פ דהוא בתראה דס״ל שעבודא דאורייתא ובפרק יש נוחלין משמע בהדיא דרבינא ור״א ס״ל כר״ן כדאיתא התם א״ל רבינא לר״א דר״ן מאי א״ל אנן אין גובין מתנינן לה ואם כן ע״כ צ״ל דתלמודא קים ליה דהלכתא כר״ן מטעמא דאין ב״ח סומך עליהם והשתא ניחא דלא תקשי מ״ש הרא״ש פרק הגוזל בתרא דלגבות מיתמי דרבנן דסברי שעבודא לאו דאורייתא אשר משמע מדבריו שכל זה הוא מדברי רשב״ם ולפי מ״ש רשב״ם פרק יש נוחלין מבואר דאפי׳ אי ס״ל דאורייתא אפי״ה אין גובין מטעמא דאין ב״ח סומך עליהם ועיין בהרב כנה״ג סי׳ רנ״ו דף שמ״ו אמנם לפי מ״ש ניחא דאפי׳ לדעת רשב״ם ע״כ צ״ל הכי לדעת ר״ן כדכתיבנא ומ״ש הרא״ש פ״ק דב״ק דהלכה כר״ן כו׳ וכל מידי דרבנן לגבות מיתמי לא כ״כ אלא אליבא דר״ן דלר״ן ע״כ דטעמיה הוא משום דהוי דרבנן ובהכי ניחא נמי דברי התוס׳ פרק נושאין על האנוסה דצ״ט ד״ה ה״נ שאינם סותרים למ״ש פ״ק דב״ק כמ״ש מהר״ם די בוטון ז״ל דאף התוס׳ דב״ק ה״נ ס״ל אלא דהוצרכו לומר כן לדעת ר״ן דקאמר אנא מתניתא ידענא ובשיטה כ״י לתלמידי הרשב״א אחר שכתבו תי׳ התוס׳ והרא״ש ז״ל כתבו וז״ל והני תי׳ לא סגי אליבא דרבוותא ז״ל דפסקו כמ״ד שעבודא דאורייתא ובעבדים איפסיקא הלכתא בפרק י״נ כר״ן דאמר אין גובין וי״ל להך סברא נמי ניחא דכי אתקינו רבנן דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי לב״ח עלו בכלל תקנתם עבדים ועבדינהו כמטלטלי וכ״כ הרשב״א ז״ל בשיטה כ״י פרק הגוזל בתרא יע״ש ונראה מדבריהם דס״ל דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי לב״ח אינו אלא מתקנ׳ רז״ל ועיין בטור ח״מ סי׳ קי״ז ובמהר״א ששון ז״ל ומה שהקשה עוד המוהר״ש ז״ל על מ״ש התוס׳ בד״ה אלא בס״ד וז״ל ולקמן דקאמר להך לישנא דאמר עבדא כמקרקעי כו׳ למ״ד כמטלטלי הו״מ למיפרך כו׳ אלא דבלא״ה פריך שפיר כו׳ ממ״ש שם סמוך ונרא׳ בד״ה למ״ל עומדים יע״ש ראיתי בשיט׳ הנז׳ שכתבו וז״ל וכתבו בתוספות דלפי׳ רש״י ז״ל ה״ה דהוה מצי לאקשויי ולטעמיך אפי׳ למ״ד כמטלטלי דמי ל״ל לאוקמא הברייתא דוקא בעומדין בתוכ׳ ומדין אגב לוקמא אפי׳ אין עומדין בתוכ׳ ומדין חזק׳ דהא לכל מידי דאורייתא כמקרקעי דמי לכ״ע והדין דשמואל דאורייתא היא עכ״ל ומעת׳ אין מקום לקו׳ ז״ל וכמובן כנ״ל גם מה שהקש׳ הרב ש״ך ז״ל סי׳ שס״ג סק״ב במ״ש דבלא״ה פריך שפיר וז״ל באמת שהתוספות הרגישו בזה וכתבו דבלא״ה פריך שפיר אבל לפי ע״ד לא יתכן לו׳ בכאן בלא״ה פריך שפיר דהא קאמר בהדיא דלהך לישנא כמטלטלי דמי ניחא ולא פריך אלא ממאי דקי״ל דלא בעי׳ צבורין ולפי דברי תלמידי הרשב״א שכתבנו דבריהם מבוארין אך קשה לי לפי דבריהם שכתבו בד״ה ל״ל דמאי פריך בגמרא הניחא כו׳ אלא למ״ד כמקרקעי דמי מאי איכא למימר ואמאי לא משני דלמ״ד כמקרקעי דמי ברייתא דקתני החזיק בקרקע קנה עבדים מיירי בקונה מדין חזק׳ ובריי׳ דקתני לא קנה מיירי בדין אגב וליכא למימר דלא משני הכי משום דברייתא איירי בקונ׳ מדין חזק׳ אמאי קתני החזיק בקרקעות קנה עבדים דמשמע הא אם החזיק בעבדים לא קנה קרקעות ואי מדין חזק׳ אפי׳ אם החזיק בעבדים קנה קרקעות וכמו שכן ראיתי מתרצים עיין בס׳ קקיון דיונ׳ דא״כ מאי ק״ל הכא דאמאי ל״ק הכא וליטעמיך כו׳ לוקמא לברייתא מדין חזקה הא לא מצי לאוקמא בכה״ג משום דא״כ אמאי קתני החזיק בקרקעות אפי׳ החזיק בעבדים נמי וכעת צ״ע:

הדר בחצר חבירו כו׳ – כתב ה״ה ומ״מ כתבו המפרשים שאם חסר הבית בכ״ש כו׳ מגלגלין עליו את הכל וכן הוא דעת התוספות בפרק כיצד הרגל דכ״א ע״א ד״ה ויהבי להו יע״ש וכן הוא ג״כ דעת הרא״ש שם יע״ש ומה שיש להקשות על זה מההיא דפרק הגוזל עצים דצ״ז ע״א דאמרינן התוקף בספינתו של חבירו ועש׳ בו מלאכ׳ רב אמר רצה שכר׳ נוטל כו׳ ושמואל אמר אין לו אלא פחתא ואמר ר״פ לא פליגי הא דעבדא לאגרא הא בדלא קיימא לאגרא ואב״א כו׳ דמשמע בהדיא דהיכא דלא קיימא לאגרא אע״ג דלא נחית אדעתא דגזלנותא אפי׳ הכי אין לו אלא פחתא שהרי הא דאמר ר״פ דבקיימא לאגרא רצה שכר׳ נוטל ע״כ בדנחית אדעתא דאגרא הוא דאי בדנחית אדעתא דגזלנותא הרי קתני מתני׳ גזל עבדים והזקינו אינו משלם אלא כשעת הגזיל׳ אבל שכר פעולתם לא משלם וכן מוכח נמי מדקאמר ואב״א הא והא בדקיימא לאגרא כו׳ משמע דבדלא קיימא לאגרא אפי׳ נחית אדעתא דאגרא אינו משלם אלא פחת׳ וא״כ לפי דעת התוספות וסיעתם קשה דאמאי לא אמרינן דכיון דאיכא פחת כל דהוא מגלגלין עליו את הכל דומיא דשחרירותא דאשייתא ומצאתי להרשב״א בשיטה כ״י בפרק הגוזל עצים נרגש מזה ותי׳ ז״ל וי״ל דאה״נ אלא דהכא בשפחת׳ יותר על שכרה וליתא דהא אמר שמואל אין לו אלא פחתא וי״ל שיש לחלק בין קרקע למטלטלין עכ״ד וה״ט דקרקע אינה נגזלת וברשותא דמריה הוא מתהני והילכך מחייב לשלם כל מה שנהנה משא״כ במטלטלין דנגזלין אינו משלם אלא מה שגזל ממנו ועיין במוהרש״ל סי׳ י׳ ובשי למורא סי׳ א׳ ד״ב ע״ב שתי׳ כן האמנם מדברי התוספות דפ׳ אלו נערות ד״ל ע״ב ד״ה ל״ש נראה בהדיא דס״ל דאפי׳ במטלטלין אמרינן כיון דפחת כ״ש מגלגלין עליו את הכל שכתבו וז״ל ואפי׳ אי זה נהנה וזה אינו חסר פטור מ״מ כיון דשוין כל דהוא מגלגלין עליו את הכל כדאמרינן התם משום דאמר ליה את גרמת לי הקיפא יתירא מחייב בכל הנאה או משום שחרוריתא דאשייתא מחייב עכ״ל הרי דאף על גב דהוו מטלטלין ונגזלין ואיכא למימר דאינו חייב לשלם אלא מה שגזל ממנו אפ״ה כתבו דחייב לשלם מה שנהנה מטעמא דמגלגלין עליו את הכל וכן נראה ג״כ שהוא דעת תלמידי הרשב״א שאכתוב לקמן וא״כ קשה טובא דמה יענו לההיא דפרק הגוזל עצים דמוכח בהדיא דאינו משלם אלא פחת גרידא ומ״ש מוהרש״ל דשמואל ה״ק אין לו אלא דוקא בדאיכא פחתא אז אם רצה שכר׳ נוטל אם רצה פחתא נוטל ולאפוקי היכא דליכא פחת כלל דאז אינו משלם שכר כיון דלא קיימא לאגרא הוא פי׳ זר עד מאד ותו דא״כ אמאי הוצרך ר״פ לומר דמימרא דרב איירי בדקיימא לאגרא עדיפא מינ׳ הוה ליה לומר אידי ואידי בדלא קיימא לאגרא וכי קאמר רב בדאיכא פחתא דאז אם רצה שכרו נוטל משום דמגלגלין עליו את הכל ונמצא דמימרא דרב ושמואל חדא מילתא היא גם מ״ש דמשום הכי הוצרכו בגמרא לומר ואב״א הא נמי ליתא דא״כ לפי דעתו ז״ל אמאי הוצרכו לו׳ ואבע״א הא והא בדקיימא לאגרא אפי׳ בלא קיימא לאגרא נמי מצי מתוקמא ממימרא דרב כיון דמגלגלין עליו את הכל ומדברי התוספות בפרק כיצד הרגל ד׳ ך׳ ע״א ד״ה איתהנית שהקשו מההיא דפרק אלו נערות ותי׳ תי׳ אחר יע״ש נרא׳ דסבירא להו דבמטלטלין לא אמרי׳ דמגלגלין עליו את הכל כדעת הרשב״א מדלא תי׳ הך תי׳ דפרק אלו נערות ומיהו איכא למדחי דמה שלא תירצו הכי בפרק כיצד הוא משום דס״ל דע״כ לא אמרינן דבפחת כל דהו מגלגלין עליו את הכל אלא דוקא בדחסריה שו״פ מה שאין כן בההיא דתחב לו חבירו בבית הבליע׳ דלא חסרי׳ שו״פ וק״ל ודע שמ״ש התוספות ראי׳ מההיא דאמרינן את גרמת לי הקיפא יתירא ומחייב בכל הנאה היינו כפי מ״ש בפרק כיצד בד״ה את גרמת לי וז״ל אלא נרא׳ שמבחוץ סביב לד׳ רוחות הקיף הקיפא יתיר׳ משום שמחמת שדה האמצעי ההיקף גדול יותר מדאי וס״ל דכי דייקינן ממתני׳ הא רביעי׳ מגלגלין עליו את הכל היינו שחייב לשלם מה שנהנ׳ לו אע״ג דמה שחסרו בהיקף מחמת שדהו אינו עול׳ כ״כ אפ״ה כיון דאיכא חסרון מגלגלין עליו את הכל ומשלם מה שנהנ׳ ומוכח להו הכי ממאי דקאמר בגמרא הא רביעי׳ מחייבין אותו ש״מ זה נהנה וזה אינו חסר פטור ומשני שאני התם משום דא״ל את גרמת לי הקיפ׳ יתיר׳ והשתא אם איתא דכי דייקינן הא רביעית מחייבין אותו היינו לומר דמחייבין אותו מה שחסר למקיף ולא כל מה שנהנ׳ א״כ הכי הוה ליה לתלמודא לומר התם ה״ק הא רביעית מחייבין אותו מה שחסר משום דא״ל כו׳ שהרי לפ״מ דסלקא דעתך דטעמייהו דרבנן משום דזה נהנה וזה אינו חסר חייב כי דייקינן הא רביעית מחייבין אותו כל מה שנהנ׳ ומדלא קאמר הכי משמע דהמתרץ נמי לא פליגי בפי׳ דמתני׳ ובהא מוד׳ ליה למקש׳ אלא דקאמר דה״ט משום דאל״כ כו׳ מגלגלין עליו את הכל וכן מוכח נמי ממאי דפריך בתר הכי ת״ש דאמר ר״י אם עמד ניקף וגדר מגלגלין עליו את הכל טעמא דגדר ניקף הא מקיף פטור ש״מ זה נהנ׳ וזה אינו חסר פטור והשתא אם נאמר דלרבנן דר״י דס״ל דהא רביעית מחייבין היינו דוקא החסרון שחסרו למקיף מחמת שדהו א״כ מיני׳ דלר״י דאמר אם עמד מקיף וגדר פטור היינו נמי אפי׳ ממה שחסרו למקיף וא״כ היכי הוה ניחא ליה לפום ס״ד דמקש׳ דטעמא דר״י משום דסבירא ליה זה נהנ׳ וזה אינו חסר והרי זה חסר הוא וכמו כן הקשו התוס׳ שם לפי׳ רש״י יע״ש דליכא למימר דר״י ס״ל דאינו מחסר כלום מחמת שדה האמצעי דא״כ הוה ליה מחלוקת במציאות אלא ודאי דס״ל לש״ס דלרב דר״י מחייבין אותו כל מה דנהנ׳ מטעמא דא״ל את גרמת לי ומגלגלין עליו את הכל דהשתא כי קאמר בגמרא לר״י הא דאם עמד מקיף פטור היינו לומר דפטור לשלם מה שנהנ׳ משום דזה נהנ׳ וזה אינו חסר פטור דאע״ג דאיכא חסרון ס״ל לר״י דאין מגלגלין עליו את הכל ואינו משלם אלא מה שחסרו ובהא פליגי רבנן ור״י והיינו מ״ש בד״ה טעמא דניקף כו׳ יע״ש ומ״מ לפום מאי דמסיק דטעמא דר״י הוא משום דא״ל לדידי סגי בנטירא בר זוזא איכא למימר דלכ״ע היכא דאיכא חסרון מועט מגלגלין עליו את הכל ובהא ל״פ וכמ״ש בפרק אלו נערות ועיין בהרב ח״ה ז״ל שם ומן האמור בזה מבוארים דברי הנ״י שכתב בפרק כיצד הרגל על דברי הרא״ש ז״ל וז״ל ומסתעייא מהא דאמרינן מגלגלין עליו את הכל עכ״ד שכונתו ז״ל למה שהביאו התו׳ מההיא דאת גרמת לי הקיפא יתירא דמוכח משם דמה״ט מחייבין ליה בכל מה שנהנ׳ וכדכתיבנ׳ ועיין בהרב ש״ל סי׳ הנזכר שתמ׳ על דבריו וז״ל ומ״ש הרב הנ״י ז״ל כו׳ לא ירדתי לסוף דעתו דהא דאמרינן מגלגלין עליו את הכל היינו כל מה שחסרו למקיף ולפי מ״ש דבריו מבוארים על פי דברי התוס׳ שכתבנו ועיין שם בתשוב׳ י״ב למוהר״י ן׳ עזרא שכתב וז״ל וצ״ל שמ״ש הנמוקי מההיא דאמרינן מגלגלין לאו מההיא דניקף מייתי לה דפשיטא דאין ראי׳ משם אלא לשון קצר׳ דבר וכונתו למ״ש בסמוך וכדמשמע מתוך הסוגיא דשחרוריתא כו׳ ונראה שאשתמיט מיני׳ דברי התוס׳ דכתיבנא ודוק ודעת הרמ״ה ז״ל הביאו הנ״י שם דאע״ג דחסרוה ליה מועט אינו משלם אלא דמי החסרון שכן כתב וז״ל וכתב הרמ״ה ז״ל דהלכתא כרבא הילכך אפי׳ לא קא משתמש ביה בעל הקרקע אלא בתבנא וציבי חייב לשלם כשיעור מה שהפסידו ושחרות הכותלים אבל טפי לא ע״כ יע״ש ולפי דבריו צריך להבין הא דאמרינן בגמ׳ שאני התם משום שחרוריתא דאשיתא ומוהר״ש יונה ז״ל כתב דלדעת הרמ״ה לא מחייב ר״י אלא שיעור מה שחסרו ולא יותר יע״ש והא ודאי דוחק גדול מלישנא דמתני׳ דקאמר׳ אף זה הדר בחצר חבירו צריך להעלות לו שכר וכמו שכן הוק׳ לו להרב ז״ל וכן מוכח נמי מלישנא דתלמודא דקאמר שאני התם משום שחרוריתא דאשיאתא ולפי דברי הרב כי איכא שחרוריתא מאי הוה והכי הו״ל לתלמודא למימר כי קאמר ר״י משום שחרוריתא ולאפוקי מדעת המקש׳ דס״ל דחייב לשלם שכרו משלם וא״כ נמצא העיקר חסר מן הספר ולכן נרא׳ לע״ד דס״ל להרמ״ה דאע״ג דר״י ס״ל דמשום שחרוריתא דאשיאתא מגלגלין עליו את הכל מ״מ אנן לא קי״ל כותי׳ דר״י אלא כרבנן דאמרי דיושב בה עד שיתן לו יציאותיו דרבנן פליגי עליה דר״י וס״ל דאע״ג דאיכא חיסרון מועט אין מגלגלין עליו לשלם שכרו ואע״ג דתלמודא קאמר לעיל דטעמא דרבנן משום דביתא לעליה משתעבד ולאו משום זה נהנ׳ וזה אינו חסר הוא לא קאמר תלמודא הכי אלא כי היכי דלא תיפשוט מיני׳ בעיין דזה נהנה וזה אינו חסר פטור אמנם לפי האמת דאפשיטא בעיין מההיא דר״ח בר אבין אמר רב הונא דקאמר הדר בחצר חבירו שלא מדעתו אינו צריך להעלות לו שכר משום דזה נהנה וזה אינו חסר פטור איכא למימר שפיר דטעמייהו דרבנן דפטרי היינו משום דס״ל זה נהנה וזה אינו חסר פטור כדס״ד דתלמודא מעיקרא ואפשר דטעמי׳ דרב דאמר הדר בחצר כו׳ משום דס״ל דרבנן פליגי עלי׳ דר״י וס״ל דזה נהנ׳ וזה אינו חסר פטור אף בדאיכא שחרוריתא ולא משום דביתא לעליה משתעבד ואע״ג דאיכא חסרון אינו משלם אלא דמי החסרון ובהא פליגי רבנן א״כ דר״י ס״ל דמגלגלין עליו את הכל וחייב לשלם לו שכרו משלם ורבנן ס״ל דלא והכריחו לומר כן מהאי דקאמר בתלמודא בדף נ״א ההוא גברא דבנה אפדנה אקילקתא דיתמי אגביה רב נחמן לאפדנה מיניה ופריך לימא קסבר ר״נ הדר בחצר חבירו צריך להעלות לו שכר ומשני ההוא מעיקרא קרמונאי כו׳ והשתא קשה דמאי פריך תלמודא ואמאי לא משני דשאני התם משום שחרוריתא דאשיאתא משום דהוי בית חדש וכדמשני לעיל לההיא דר״י והרשב״א בחי׳ קמא הוקשה לו כן וכתב דתלמודא קושטא דמילתא קמשני דבלאו הכי הו״מ לשנויי דהתם משום שחרוריתא דאשיאתא והא ודאי דחיקא טובא להרמ״ה ומשו״ה הוצרך לומר דלפי האמת טעמייהו דרבנן משום דס״ל דזה נהנה וזה אינו חסר פטור ולאו משום דביתא לעליה משתעבד וה״ט דכיון דזה נהנה וזה אינו חסר פטור כי איכא חסרון מועט אמאי מחייבינן ליה בכוליה וכיון דהך סברא קלישא טובא דיינו לומר כן בדעת ר״י ולא לומר דרבנן נמי הכי ס״ל והכי מוכח נמי ממאי דקאמר תלמודא התם נמצא הבית כו׳ ופריך תרתי הא דקיימא לאגרא הא דל״ק לאגרא ולא קאמר עדיפא מיניה הא דאיכא שחרוריתא דאשיאתא הא דליכא שחרוריתא ומכ״ש היכי דקיימא לאגרא אלא משמע דלא משכחת לה גוונא דחייב אלא בדקיימא לאגרא גם ההיא דפ׳ הגוזל עצים דכתיבנא לעיל הכריחו לומר כן כנ״ל אך קשה לי קצת לדעת הרמ״ה מההיא דפ׳ הגוזל דפריך בגמרא ומי אמר רב עבדא כמקרקע דמי והאמר רב דניאל אמר רב התוקף עבדו של חבירו ועשה בו מלאכה פטור כו׳ ומשני הב״ע שלא בשעת מלאכה כי הא דשלח כו׳ הדר בחצר חבירו של״מ אינו צריך להעלות לו שכר הכי השתא התם בין למ״ד ביתא מיתבא יתיב ניחא ליה כו׳ אלא הכא מי ניחא ליה דנכחוש עבדיה ע״כ והשתא לדעת הרמ״ה מאי קושיא הרי אע״ג דלא ניחא ליה דניכחוש עבדיה ואיכא חסרון מ״מ אינו חייב לשלם לו שכר משום דזה נהנה וזה אינו חסר פטור אע״ג דאיכא חסרון מועט ומש״ה קאמר רב דפטור מלשלם לו שכר מלאכה ואם נאמר דמאי דפריך הגמרא הוא דהיכי קאמר רב סתמא התוקף עבדו של חבירו פטור דמשמע דאינו חייב לשלם לו כלום ולפחות מיהא הו״ל לרב לומר דחייב לשלם דמי החסרון שהכחישו לעבד מחמת מלאכה ואע״ג דאמרי׳ התם דלר״מ דס״ל עבדא כמקרקע דמי אפילו הכחישו אומר לו הרי שלך לפניך איכא למימר היינו דוקא בהכחישו מאליהן דומיא דהזקינו אבל הכחישן בידים מחמת מלאכה ס״ל לתלמודא דחייב לשלם פחתייהו אפי׳ לר״מ ועיין במוהר״א ששון סי׳ רי״ח הא ליתא שהרי משמע בהדיא דתלמודא לא פריך הכי אלא לפום מאי דמשני דהב״ע שלא בשעת מלאכה וכדרב הונא אהא הוא דפריך הכי השתא התם כו׳ אמנם למאי דס״ד מעיקרא דרב ס״ל עבדא כמטלטלי דמי משמע דלא ק״ל הכי ואם איתא דמאי דפריך בגמ׳ הוא לעניין פחתייהו א״כ אפי׳ נימא דרב ס״ל דעבדא כמטלטלי דמי תיקשי ליה טפי דמאי קאמר דפטור מלשלם דמי מה שחיסרו אפילו דנחית אדעתא דגזלנותא יהא חייב לשלם הפחת וכדשמואל דאמר בספינה דאין לו אלא פחתא ומוקמינן לה בנחית אדעתא דגזלנותא דאז ליכא לתרוצי משום דניחא ליה דלא ליסתריה עבדיה כיון דאיירי בשעת מלאכה אלא ודאי משמע דמאי דפריך בגמ׳ הכי השתא היינו לומר דכיון דאיכא פחת כל דהוא דלא ניחא ליה דניכחוש עבדיה מגלגלין עליו את הכל וחייב לשלם שכר המלאכה ומש״ה לא פריך אלא לפום מאי דמשני דמיירי שלא בשעת מלאכה דלמאי דס״ד דה״ט דרב משום דס״ל עבדי כמטלטלי דמי לא הוה ק״ל מידי משום דרב מיירי בדנחית אדעתא דגזלנותא וכמ״ש שם ודו״ק. ומ״מ נראה שלדעת הרמ״ה צ״ל דמאי דמשני בגמ׳ לההוא מתני׳ דהמקיף את חבירו דשאני התם משום דא״ל את גרמת לי היקיפא יתירא היינו לומר דכי דייקינן הא רביעית מחייבין אינו אלא לענין מה שחסרו בהקיפא יתירא אמנם אינו חייב לשלם מה שנהנה ושלא כדעת התוס׳ דפרק אלו נערות ומהתימא על הסמ״ע והפרי׳ שכתב בסימן קנ״ז שדעת הרמ״ה שכתב הטור שם וז״ל ופי׳ הרמ״ה דהכי עבדינן ליה כו׳ עד והוא ניהו שיעור הקיפא יתירא דגרם פנימי לחיצון הוא לומר דמשערי׳ ליה כולי הקיפא דשדה הפנימי וחייב לשלם כפי שיעורו אי פלגא פלגא כו׳ ומכח זה תמה על מור״ם שכתב בסעיף ז׳ וז״ל אם גדר וניקף אחת מן הרוחות דגלי דעתיה דניחא ליה חייב ליתן כפי מה שגרם לו היקיפא יתירא שזה אינו אלא חייב לשלם כפי שיעור היקף שדהו וכ״כ הרב תורת חיים בחי׳ קמא שכונת הרמ״ה הוא שחייב לשלם כל מה שנהנה משום דס״ל להרמ״ה דכל היכא דאיכא חיסרון מועט מגלגלין עליו את הכל ושלא כדעת מור״ם ואני תמה עליהם שהרי כפי מ״ש משם הרמ״ה שכתב הרב הנ״י מבואר שדעתו דאע״ג דאיכא חיסרון מועט אין מגלגלין עליו את הכל ואינו חייב לשלם אלא דמי מה שחיסרו ושלא כדעת התוס׳ דס״ל דמגלגלין עליו את הכל ואם כן מבואר שלדעת הרמ״ה ע״כ דאינו חייב לשלם אלא מה שגרם היקף יתירא דאי כל מה שנהנה אם כן איך כתב דאין מגלגלין עליו את הכל והרי התוס׳ משום דס״ל דחייב לשלם מה שנהנה הביאו ראיה מההיא דאת גרמת לי הקיפא יתירא דמגלגלין עליו את הכל ואם כן נמצאו דברי הרמ״ה שהביא הטור סותרי׳ למ״ש הנ״י משמו ולכן נראה שכונת דברי הרמ״ה שהביא הטור הוא כמו שפרשם הב״ח שם דאינו חייב לשלם אלא מה שחיסרו למקיף ומ״ש הרמ״ה והוא ניהו שיעור דמחייב פנימי לחיצון לפום מאי דאיתהני ר״ל לפום מאי דמתהני הניקף דוקא ולא המקיף וז״ש והוא ניהו שיעור היקיפא יתירא דגרם פנימי לחיצון דמשמע דאינו חייב אלא מה שחיסרו בהיקפא יתירא וכן משמע מדברי הנ״י דר״פ השותפין יע״ש וכ״כ בש״ך סק״ה שדברי הב״ח ברורים יותר ומ״מ אכתי אני תמיה על מור״ם שסתם דברים אלו בלי חולק ולפי מ״ש מבואר שלדעת התוס׳ חייב לשלם כל מה שנהנה משום דמגלגלין עליו את הכל וכמ״ש בפרק אלו נערות וכן הוא דעת הרא״ש והרשב״א ז״ל וכ״כ בשיטה כ״י תלמידי הרשב״א דטעמא דפטר ר״י בעמד מקיף הוא משום זה נהנה וזה אינו חסר והיותר תימה דבסי׳ ס״ז הביא מרן הקדוש דעת התוס׳ הללו משם י״א בלי שום חולק ולא הגיה עליו אלא אדרבא הוסיף לומר דיש חולקי׳ וס״ל דאפי׳ בזה נהנה נמי מגלגלין עליו את הכל וכן יש לתמוה על הטור שבסימן שס״ג כתב כדברי התוס׳ דאם חסר ממנו דבר מועט מגלגלין עליו את הכל ובסי׳ קנ״ח הביא דברי הרמ״ה הללו ולא חלק עליהם שהרי לפי מ״ש הב״ח בכונת דברי הרמ״ה מבואר שדעתו דאינו חייב לשלם אלא דמי מה שחסרו וא״כ הי״ל להטור לחלוק עליו ואם נאמר שמ״ש הטור קודם לזה מגלגלין עליו את הכל ואינו משלם אלא מה שכנגד שדהו הכונה לומר שחייב לשלם מה שנהנה ופליג אהרמ״ה הא ודאי אין משמעות דבריו כן וממ״ש ופי׳ הרמ״ה כו׳ משמע דלא לאפלוגי עליה אתא ותו דאכתי קשה דבסימן שס״ג הי״ל להזכיר הדבר במחלוקת וכמ״ש בסי׳ קנ״ח והיה אפשר לחלק בזה ולומר דס״ל להטור כותיה דהתוס׳ בחדא ופליג עלייהו בחדא דס״ל דדוקא בדר בחצר חבירו של״מ הוא דאמרינן דמשום שחרורי׳ דאשיאתא מגלגלין עליו את הכל וה״ט משום דכיון דזה נהנה בממון חבירו ומחסרו של״מ אמרינן דחייב לשלם כל מה שנהנה של״מ משא״כ בהקיף את חבירו שחבירו מהנהו מממונו אע״ג דאיכא חיסרון אינו חייב לשלם אלא מה שחיסרו וכעין חילוק זה מצאתי בשיטה כ״י לתלמידי הרשב״א שהק׳ לשיטת התוס׳ דס״ל דמגלגלין עליו הכל מהא דאמרינן בפרק כיצד אמר רבא כמה לא חלי כו׳ התם זה נהנה וז״ח הוא ורמי ב״ח סבר סתם פירות בר״ה אפקורי מפקיר להו וכתבו התוס׳ שם בד״ה אפקורי דלאו לגמרי מפקורי להו אלא מתייאש מהם שסבור שיתקלקלו מחמת שרבים דורסים עליהם עד שלא יבואו לדמי מה שנהנית וכתבו וז״ל וכי תימא אכתי לא דמי דהדר בחצר חבירו של״מ דלא חסריה כלום ואי חסריה אפילו משהו חייב לשלם את הכל כדאמרינן התם משום שחרוריתא והילכך ה״נ מחייב לשלם מה שנהנה כיון דחסריה במקצת הא ל״ק דגבי הדר בחצר חבירו כיון דמילתא דקפידה היא כי דר חייב לשלם שכירתו משלם דלא אמרי׳ ליה שלם הך פורתא דחסריה וליפטר באידך דמאן יהיב ליה זכותא למידר בשל חבירו ע״כ אבל גבי מתני׳ דאכלה להו בהמה של״מ בעלה אם איתא דז״נ וזא״ח פטור לא הו״ל לשלומי אלא כפי מה דהיו מחשיבין אותן הבעלים אלו נדרסו ברגלו אדם ובהמה שהרי עומדים היו לכך עכ״ל אך ק״ל קצת לפי חילוק זה ממאי דפריך בגמרא ת״ש אר״י אם עמד ניקף וגדר מגלגלין עליו את הכל טעמא דעמד ניקף הא עמד מקיף פטור ש״מ ז״נ וזא״ח פטור והשתא כפי זה מאי פשיטותא שאני התם דחבירו מדעתו מהנהו מממונו ומש״ה אמרי׳ דאינו חייב לשלם מה שהנהו משא״כ בדר בחצר חבירו של״מ שזה נהנה מממון חבירו של״מ אימא לך דחייב לשלם דמאן יהיב ליה זכותיה למידר בגויה וכי היכי דמחלקינן הכי להיכא דאיכא חסרון מועט ודו״ק:

עוד אני תמיה על מור״ם שהרי לפי הנראה שאף הרמ״ה לא כתב כן אלא בשעמד המקיף והקיפו מארבע רוחותיו אמנם בעמד ניקף דגלי דעתיה דניחא ליה בהוצאה לכ״ע זה נהנה וזא״ח חייב וכמ״ש הטור בסימן הנז׳ סעיף ה׳ והוא מדברי התוס׳ בפרק כיצד הרגל ד״ה טעמא שהק׳ וז״ל וא״ת אי זה נהנה וזא״ח פטור אפילו עמד ניקף וי״ל דשאני עמד ניקף דגלי דעתיה דניחא ליה בהוצאה ולא דמי לדר בחצר חבירו דלא גלי אדעתיה אלא בחנם וכמ״ש מרן הב״י שם ופסקו בשולחנו הטהור סימן קנ״ז סעיף ח׳ בלי שום חולק וכן נראה ממה שכתב הב״י משם הרמ״ה ז״ל אהא דפריך בפרק כיצד תרתי ומשני הא דקיימא לאגרא כתב וז״ל ומדקא משנינן הכי ולא קמשנינן הא דנחי׳ אדעתא דאגרא שמעינן דכל היכא דלא קיימא אע״ג דנחית ליה אדעתא למיהב אגרא לאיניש אחרינא כו׳ משמע דדוקא בהכי הוא דפטור משום דהו״ל מק״ט הא דנחית אדעתא למיהב אגרא לבעלים חייב ועיין בס׳ מחנה אפרים הל׳ גזילה סימן ט״ז שנראה מדבריו דדעת הרמ״ה שלא כדעת התוס׳ והטור בזה והנראה שלא ראה דברי הרמ״ה הללו יע״ש וא״כ איך כתב מור״ם דאפי׳ בעמד ניקף וגדר את הד׳ אינו משלם אלא מה שחסרו למקיף משום דזה נהנה וזה אינו חסר פטור וליכא למימר דס״ל למור״ם ז״ל דל״ד לההיא שכתב הטור דשאני התם דגלי אדעתיה שרוצה ליתן שכר הבית ומש״ה חייב לשלם מה שגילה בדעתו משא״כ הכא דאע״ג דגלי דעתיה דניחא ליה בהוצאה איכא למימר דהך גברא ניחא ליה בהוצאה מועטת ולא בהוצאה מרובה ואם לא היה חברו מקימו מג׳ רוחותיו לא היה מקיפו ואע״ג דהתוס׳ כ״כ אהך מילתא גופא דמשום ה״ט דגלי אדעתיה דניחא ליה בהוצאה מחייבינן ליה בכוליה הקיפא אע״ג דז״נ וזא״ח הוא היינו לפום ס״ד דמקשן אמנם למאי דמסיק דטעמא דר״י הוא משום דאומר לו לדידי סגי לי בנטירה דבר זוזא אפי׳ בעמד ניקף לא מחייב ר״י אלא במה שחסרו למקיף ואפי״ה בעמד מקיף אינו חייב מטעמא דא״ל לדידי סגי לי בנטירה בר זוזא דהא ליתא דא״כ מניין לנו לומר דאי גלי דעתיה שאם לא הניחו לדור בחנם שיתן לו שכר דחייב לשלם אי ממאי דס״ד בגמ׳ דטעמא דר״י משום דז״נ וזא״ח פטור ואפי׳ הכי אם עמד ניקף חייב כיון דלפי המסקנא דחינן ליה לההוא ס״ד דמקשה ור״י לא קמחייב אלא בשחסרה נימא דאפילו בכה״ג נמי אמרינן דז״נ וזא״ח פטור אלא ודאי דס״ל ז״ל דהך סברא קיימא אף לפי המסקנא דבהא לא פליגי וכיון שכן הדק״ל וצ״ע ומ״ש רבינו ואם החצר עשוי׳ לשכר אע״ג דאין זה דרך כו׳ כן הוא דעת הרי״ף והרא״ש האמנם התוס׳ בפרק הנז׳ ד״ך ע״א ד״ה וא״נ כתבו דאפי׳ בחצר דקיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר שהוא פטור כיון שלא נהנה ויראה מדבריהם שם דה״ט משום דהו״ל גרמא בנזיקין שעל ידי שזה דר בתוכו אין מבקשין ממנו להשכיר והו״ל כמבטל כיסו של חבירו שאמרו בירושלמי שהוא פטור וכן מבואר מדברי הרא״ש ז״ל ואע״ג דהכא שאני דברי הזיקא שעל ידי שרואים אותו דר בו אינו יכול להשכירו לא כן במבטל כיסו של חבירו שאפשר שלא ירויח כבר כתב הרב מ״א בה׳ גזילה סימן י״א דהתוס׳ והרא״ש לשיטתייהו אזלי דפסקי כרבא דאמר השף מטבע של חבירו והצורם אוזן פרתו של חבירו פטור אע״ג דנחסר חבירו כיון שגוף הדבר שהזיק לא נחסר גרמא בניזקין מיקרי יע״ש אך ק׳ לי לפי זה שהרשב״א בחי׳ קמא הביא ראיה לדעת התוס׳ מהא דתנן בפרק הבית והעליה ר״י אומר אף זה דר בתוך של חבירו של״מ חייב להעלות לו שכר אלא בונה את הבית והעליה ויושב בבית (כן הוא גירסת רש״י והרא״ש) וה״ט משום דזה אינו נהנה ואם איתא לדעת הרי״ף והרא״ש הרי אמרו בגמ׳ דטעמא דר״י דאמר אף זה דר או׳ משום דאיכא שחרוריתא דאשיאתא והו״ל ז״נ וז״ח ואם כן היכי קאמר דבונה את הבית ואת העליה ויושב בה הא הו״ל זל״נ וזה חסר שהוא חייב לדעת הרי״ף והרא״ש יע״ש והשתא לפי מ״ש דטעמייהו דהתוס׳ הוא משום דהו״ל גרמא בניזקין כיון שגוף הדבר שהזיק לא נחסר אם כן אפי׳ לדעתו נר׳ דבחצר דקיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר שאם הוא ב״ח חייב לשלם מה שחסרו בשחרוריתא הבית שהרי זה ודאי מזיק בידים ומחסרו במה שדר בו ואם כן אף לדעת התוס׳ תקשי להו מתני׳ דקתני ויושב בתוכה עד שיתן לו יציאותיו דאמאי אינו חייב לשלם במה שחסרו ואם נאמר דס״ל להרשב״א ז״ל שמ״ש עד שיתן לו יציאותיו אינו אלא לאפוקי שאינו חייב לשלם שכרו אמנם אה״נ דחייב לגבות דמי החסרון דשחרות הבית א״כ אין מכאן ראיה לדעת התוס׳ ז״ל דא״ל דאע״ג דז״נ וזא״ח אמרינן דאי איכא שחרירותא דאשיאתא מגלגלין עליו את הכל מ״מ בזה לא נהנה אינו חייב לשלם אלא מה שחסרו ולא שכר הבית כיון שלא נהנה ועיין במוהר״ש יונה ז״ל סי׳ הנז׳ שדחה לראית הרשב״א שאפשר שלא אמר ר״י דיושב בבית ואינו חייב לשלם אלא משום דביתא לעליה משתעבד אבל בעלמא לא ואע״ג דלית ליה לר״י ה״ט בזה נהנה וזא״ח בזה לא נהנה וזא״ח אית ליה הך טעמא ומשום הכי קאמר דפטור יע״ש ולפי דבריו יש לישב מאי דקשיא לי במ״ש רש״י שם דטעמא דר״י משום דזה נהנה וזה אינו חסר חייב ואי לא מיחזי כרבית ע״ש דאם כן קשה דאמאי קאמר דבונה את הבית ואת העליה ויושב בה משום דהוה ליה זא״נ הרי אמרו באז״נ דס״ד בחצרו חייב להעלות לו שכר אפילו בחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר משום דמחזי כרבית ואע״ג דללישנא אחרינא דאיתא התם ל״ק ר״נ אלא דוקא אהלוה ולא מ״מ לההוא ל״ק תקשי ליה מתני׳ אכן לפי מ״ש הרב ז״ל הנה נכון דע״כ לא מחייב ר״י מטעמא דמחזי כרבית אלא דוקא בז״נ משום דלית ליה טעמא דביתא לעליה משתעבד אבל בזל״נ אית ליה דביתא לעליה משתעבד וליכא ביה טעמא דמחזי כרבית כנ״ל ודו״ק:

השואל שלא מדעת כו׳ היה כלי ביד בנו של בע״ה ולקחו אחר מהם ונשתמש בו ה״ז שואל וכו׳ – והקשה הרב ל״מ ז״ל דלמה ליה נשתמש בו אפילו נטלה למוד בה ה״ז חייב כדאוקימנא בגמ׳ בפרק המוכר את הספינה דפ״ח וכדרבה דאמר הכישה במקל נתחייב בה ואע״ג דכבר דחינן התם אימור דאמר רבה בב״ח דאנקטיה נגרי ברייתא כה״ג מי אמר הא רבינו סובר דזה אינו אלא דחיה בעלמא ולפי האמת רבה אמרה אפילו בכלים דליכא טעמא דנגרי ברייתא ומשום טעמא דהתחיל במצוה כמ״ש בפרק י״א מה׳ אלו דין י״ד וכן כתב מרן בב״י בסי׳ רס״ג בתי׳ הא׳ יע״ש וכן נראה מדברי הגהות מיי׳ שם שדעת רבינו דאפילו בכלים חייב מטעמא דהתחיל במצוה וא״כ אמאי נקט כאן רבינו נשתמש בה עכת״ד יע״ש ובודאי שכונתו ז״ל הוא עמ״ש לפיכך אם החזירה לקטן שהיה בידו כו׳ ואבד או נשבר חייב לשלם דמשמע דדוקא משום שנשתמש בו והוי שואל שלא מדעת הוא דחייב אם החזירה לקטן הא לאו הכי אינו חייב והא ק״ל דאמאי הא אפי׳ לא נשתמש בו וכגון שנטלה למוד בה מתחייב הוא משום השבת אבידה וזה שנתנו ביד בנו הו״ל פושע ומאבד בידים דשומר אבידה לכ״ע מתחייב הוא בפשיעה אמנם למ״ש רבינו ונשתמש בו ה״ז שואל שלא מדעת ונכנס ברשותו ונתחייב באונסין הא ודאי ל״ק מידי דמש״ה הוצרך רבינו לומר נשתמש בו דאז דוקא מתחייב באונסין הא לא נשתמש בו אינו חייב אלא מדין שומר אבידה ואינו חייב באונסין כלל וזה פשוט: ולעיקר קו׳ נראה לומר דאפי׳ לדעת רבינו ז״ל לא מתחייב בכלים מטעמא דהתחיל במצוה אלא דוקא באבידה שלא מדעת דאיכא מצות השבת אבידה אלא משום דהוי זקן ואינו לפי כבודו הוא דמפטר והילכך אמרי׳ דאם התחיל במצוה נתחייב להחזירה אמנם באבידה מדעת דליכא מצות השבת אביד׳ וכמ״ש רבי׳ בפ׳ הנז׳ דין י״א פשיט׳ ודאי דליכא חיוב אם הכישה מטעמא דהתחיל במצוה דהא ליכא מצות השבת אבידה כלל שהרי הוא מאבד ממונו לדעת ומאי דאמרינן בגמרא הב״ע כגון שנטלה למוד וכדרבה אע״ג דהתם נמי גבי צלוחית אבידה מדעת היא וכדפריך בגמ׳ לא אמרו הכי אלא אליבא דרבנן דרבה ס״ל דאבידה מדעת חייב אמנם לר״י דפוטר איכא למימר דהיינו מה״ט דכתיבנא דס״ל דכיון דלא אמר ליה שדריה הו״ל אבידה מדעת ואינו מתחייב כלל והיינו דלא קפריך בגמר׳ לימא דרבה תנאי היא משום דהא דרבה אליבא דכ״ע מצי קאי דר״י לא פטר אלא באבידה מדעת ובהא פליגי רבנן ור״י דרבנן ס״ל דל״ש אבידה מדעת ל״ש אביד׳ שלא מדעת אם הכישה נתחייב בה וכדרבה ור״י ס״ל דלא ושלא כדברי רשב״ם ז״ל שכתב דה״ה דהוה מצי למפרך לימא דהא דרבה תנאי היא יע״ש וכ״כ הרמב״ן ז״ל כמ״ש יע״ש ואהא הוא דפריך עליה בגמ׳ אימור דאמר כו׳ דאפי׳ תימא דרבנן ס״ל דאבידה מדעת הו״ל כאבידה של״מ לענין אם התחיל בה ע״כ ל״ק רבה אלא בב״ח כה״ג מי אמר ואפי׳ באבידה של״מ פטור וס״ל לרבינו דזה אינו אלא דחיה בעלמא דלפי האמת רבה אמרה אפי׳ בכל מילי מטעמא דהתחיל במצוה כמ״ש מרן ומיהו דוקא באבידה של״מ אבל באבידה מדעת דליכא טעמא דהתחיל במצוה אף לדעת רבינו ז״ל פשיטא דפטור לכ״ע ואפילו לרבנן דר״י לפי המסקנא דמוקמינן לפלוגתייהו בנטלה למוד בה לאחרים ובהא ניחא מאי דק״ק לפי׳ תי׳ מרן ז״ל דאיך אפשר לומר דאינו אלא דחייה בעלמא ולפי האמת רבה אמרה בכל מילי דאם כן היכי אמרינן אלא אמר רבא כו׳ ר״ז אמר הב״ע בשנטלה למוד בה לאחרים ובשואל שלא מדעת קא מפלגי דמ״ס שואל הוי ומ״ס גזלן הוי והשתא אפילו נימא דשואל הוי היכי פטר ר״י הא הו״ל לחיובי משום השבת אבידה וכי משום שנטלה למוד בה לאחרים גרע מנטלה למוד לעצמו דמחייב משום השבת אבידה ורבנן דמחייבי ל״ל טעמא דשואל של״מ גזלן הוי תיפוק ליה משום השבת אבידה וליכא למימר דר״ז ורבא פליגי ארבה דהא מנין ליה לרבינו לומר דלפי האמת רבה אמרה בכל מילי ופליג אר״ז ורבא ולא לומר דאף לפי המסקנא קאי הכי דהשתא רבה ור״ז לא פליגי כלל אמנם ע״פ מ״ש ניחא דאף דס״ל לר״ז ולרבא דהכישה חייב ואפי׳ בכלים היינו דוקא באבידה של״מ אמנם באבידה מדעת מודו דפטור ומש״ה פטר ר״י משום דס״ל דשואל הוי ורבנן דמחייבי ע״כ היינו משום דס״ל דגזלן הוי ודאי הא לא״ה פטור ומאי דקאמר בגמ׳ אימור כו׳ היינו למאי דהוה בעי למימר דרבנן ס״ל דאפילו באבידה מדעת חייב אהא ק״ל דאפי׳ תימא דרבנן ס״ל הכי אימור כו׳ ומשו״ה רבינו ז״ל שכ׳ היה כלי ביד בנו כו׳ סתם משמע בכל ענין ואפי׳ מדעת בע״ה דהיינו ההיא דפרק המוכר את הספינה מש״ה הוצרך לומר דדוקא נשתמש בו הא לא״ה לא והשתא ניחא נמי מש״כ רבינו בפי׳ המצו׳ וז״ל ומה דחייבו חכמים החנוני לשלם זה הוא כשיקחנה מיד הקטן למדוד בו לשאר בני אדם כו׳ שלפי דעת מרן ז״ל ק׳ דאפי׳ למוד בה לעצמו נמי יהא חייב לפי האמת דרבה אמרה בכל ענין הן אמת שדבריו שם הם מגומגמים שנראה סותרים אלו את אלו ממ״ש אח״כ אבל כשיתן השמן בה כשהיא בידו ושבר התינוק אותה כו׳ דכיון שהוא פוסק כמסקנא דרבא ור״ז למה ליה כשהוא בידו אפי׳ אם נטל הצלוחית מיד התינוק הוא פטור כיון שלא נטלה למוד לאחרים ומאי דקתני מתני׳ מודים חכמים לר״י בזמן שהצלוחית ביד התינוק שלא מדד בה אלא לצורך התינוק קאמר וכמ״ש רשב״ם וצ״ל דלישנא דמתני׳ נקט ולאו דוקא כנ״ל ועיין בתוס׳ פ׳ אלו מציאות דכ״ה ע״ב ד״ה ואם נטל יע״ש ומ״מ מ״ש רש״י ז״ל בפרק אלו מציאות ד״ל ע״ב בד״ה הכישה זה שאינו לפי כבודו אם הכישה אחר להשיבה ע״כ דמשמע דדוקא בשהכישה כדי להשיבה הא לא״ה לא וכן משמע מלשון הטור ז״ל סי׳ הנז׳ ויש לתמוה דהא בסוגיא דפרק המוכר משמע דאפילו לא נטלה הצלוחית כדי להחזירה אלא למוד בה לבע״ה אפי״ה חייב מטעמא דרבא ותלמודא לא דחי אלא מטעמא אחרינא וצ״ע: